דווקא החולשה וחוסר היעילות של הרשות הפלסטינית הן יתרון עבור ישראל. כניסת הרשות לעזה “ביום שלאחרי” עדיפה מכול החלופות כדי לשמר את חופש הפעולה של צה”ל ברצועה.
יש לקוות שלישראל יהיה מספיק זמן להשיג את מטרת המלחמה – חיסול התשתיות הצבאיות של חמאס והחזרת ההרתעה הישראלית. ישראל אינה מעוניינת להישאר בעזה ולקבל אחריות על תושביה. עם זאת, ישראל חייבת לשמור על חופש פעולה צבאי כדי לגדוע צמיחת התארגנויות של מחבלים ברצועה לאחר הנסיגה.
ריק שלטוני בעזה אינו צריך להטריד את ישראל יותר מדי, כי הוא מאפשר חופש פעולה צבאי לישראל להכנס ולצאת ככול שדרוש. אבל האמריקנים חוששים מאוד מתוהו ובוהו, לכן הם מתעקשים על הדיון של “היום שאחרי”. הם חולמים על שלטון יציב אשר יביא חוק וסדר לרצועה ויוכל לעסוק בשיקומה בעזרת תקציבים נדיבים מהקהילה הבינלאומית. החזון האמריקני, כפי שנוסח על ידי הנשיא ג’ו ביידן לאחרונה כולל גם קץ הסכסוך והמלחמות. הם מתעלמים מכישלונותיהם ב”הנדוס מדינות” מוסלמיות, כמו אפגניסטן ועיראק, אף שהצבא האמריקני נשאר בהן שנים לא מעטות לאחר כיבושן.
בזוכרנו את הניסיון האמריקני הזה, ומה שקורה בישויות מדיניות ערביות כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, ואפילו הרשות הפלסטינית, בניית מסגרת מדינית אשר תהפוך את עזה לסינגפור או למשהו פחות מזה אינה נראית כמשימה קלה לביצוע. עזה אינה גרמניה או יפן, מדינות מודרניות שהכיבוש האמריקני הניע שינוי תוספתי במערכת הערכים והפוליטית שלהן. אין לשכוח שעזה חיה בשעון זמן אחר.
לכן, הציפייה שביום שלאחר מיטוט שלטון החמאס בעזה יקום משטר חדש אשר מסוגל לשמור על המונופול של השימוש בכוח כדי למנוע התארגנויות טרור, ואשר ייתר את הצורך הישראלי בחופש פעולה צבאי בעזה, אינו מציאותי. כמו כן, הסיכוי לשנות את מערכת החינוך והתקשורת בעזה כדי לשרש או להקטין משמעותית את השנאה נגד יהודים וישראל הוא קלוש.
משטר נאמנות בי”ל בגיבוי כוחות בינלאומיים של האו”ם, או כוחות בין-ערביים, או יחידות ממדינות מערביות בהנהגה אמריקנית, או הרשות הפלסטינית – כולם ידאגו קודם כול לשרידותם ויעדיפו להעלים עין מהתארגנויות של מחבלים שמטרתם היא לפגוע בישראל. יכולתם להשפיע על התרבות הפוליטית בעזה מוטלת בספק רב.
הניסיון הישראלי עם כוחות בינלאומיים הוא רע. יעילותם במניעת טרור מוגבלת. הם נעלמים בשעת מבחן, או מפריעים לפעולות צה”ל. כוחות שלום הם גם מקור למתיחות עם המדינות אשר חייליהן מוצבים בשטח. יכולותיה ורצונה של הרשות הפלסטינית להגן על ישראל גם הם ידועים לשמצה.
למרבה הצער, ישראל אינה יכולה להתעלם מההעדפות האמריקניות. ארה”ב חשובה מאוד לישראל, בייחוד לאחר המלחמה בעזה. אז היא תדקק לארה”ב להשלים את מצבת מערכות הנשק שלה ולמלא את מחסני התחמושת שהתרוקנו. ישראל תזדקק לתמיכתה של ארה”ב גם אם תרצה להרחיב את המלחמה לחזית הצפונית להפרע מהחיזבאללה.
לכן, ירושלים צריכה להתחשב ברצונותיה של וושינגטון. במסגרת האובססיה האמריקנית לפתרון “שתי מדינות לשני עמים”, ממשל ביידן מנסה ליישם פרדיגמה זאת על ידי החזרת שלטון הרשות הפלסטינית לעזה כדי לאחד שוב את הגדה המערבית ואת עזה לישות מדינית אחת. זו הסיבה שארה”ב תומכת במלחמה לחסל את היכולות הצבאיות של ארגון החמאס – היריב הגדול של הרשות הפלסטינית. למרות המחדלים השלטוניים של הרשות הפלסטינית וחוסר היכולת שלה לתקן דרכיה, וושינגטון התמימה מאמינה שיש תקנה לרשות הפלסטינית.
כול הצעה ישראלית ל”יום שאחרי” חיבת להתכנס עם ההעדפות של ממשל ביידן אשר תמך רבות בישראל במלחמת “חרבות ברזל.” כפי מתחשבים בגחמות האמריקניות בתחום ההפסקות ההומניטריות במהלך המלחמה, ריצוי וושינגטון בנושא “היום אחרי” הוא מחויב המציאות בגלל מבנה היחסים הדו-צדדים, מעצמה מול מדינה קטנה. אין להקל ראש בחזון של הנשיא. היענות חשובה גם למניעת הקצנה נוספת בעמדת המפלגה הדמוקרטית בארה”ב.
בחינת החלופות לשלטון בעזה אינה מעודדת. החלופה אשר תבטיח את חופש הפעולה הצבאי הגדול ביותר -המטרה הישראלית – היא דווקא הכנסת הרשות הפלסטינית לעזה. חולשתה וחוסר היעילות שלה הופכים ליתרון עבור ישראל. לרשות יש גם אינטרס למנוע את התחזקות החמאס בזירה הפלסטינית לאחר הבסתו על ידי ישראל. זה הלוז של שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. כמו באיו”ש, צה”ל הוא זה שיצטרך לעשות את רוב העבודה נגד צמיחת תאי חמאס חדשים בעזה, ואין לצפות להתנגדות גדולה מדי מצד הרשות.
באשר לשלטון האזרחי, קשה להניח שהרשות תתפקד בעזה טוב יותר מכפי שהיא מתפקדת באיו”ש. למעשה חלק נכבד מניהול הרצועה הוא בידיה. הרשות משלמת משכורות לאלפי פקידים. היא כמובן תמשיך להיות מושחתת ולא יעילה. אולי מעט מהכסף הרב שיגיע לשיקום הרצועה יטפטף לעזתים. יש להניח שהרשות והאנשים מטעמה ייכשלו בעזה. כישלון נוסף של התנועה הלאומית הפלסטינית הוא טוב לישראל במאבק הבין-דורי בין התנועה הציונות לבין תנועה הלאומית הפלסטינית. רק רצף של כישלונות מהדהדים וכאב מצטבר יביאו את הפלסטינים להכרה שעדיף לא להלחם בציונים. בזמן הקרוב, אין סיכוי שהפלסטינים יוותרו על חלומותיהם. סקר דעת קהל מהקיץ מראה ששני שליש מהפלסטינים חושבים שישראל לא תחגוג את שנת העצמאות המאה שלה. אולי כישלון נוסף בעזה ישכנע את הפלסטינים בטווח הארוך להזניח חלומות באספמיה ואת העולם שלפלסטינים תנועה לאומית כושלת שאינה ראויה לתמיכה.
הסרת ההתנגדות הישראלית להכנסת הרשות לעזה גם תוכיח לממשל ביידן שממשלת ישראל אינה שבויה בידי הימין הקיצוני, אשר מתנגד בכל מאודו להעברת הרצועה לרשות שעלולה לדעתו להגדיל את הסיכויים להקמת מדינה פלסטינית (למרות כישלונה של הרשות להקים מדינה מתפקדת באיו”ש).
גם עבור מצרים, אשר עוקבת בדאגה אחר מה שקורה בגבולה המערבי, החזרת הרשות לעזה היא ככול הנראה פתרון נוח. חולשתה של הרשות תאפשר למצרים השפעה על הנעשה בעזה.
תמורת הסרת ההתנגדות לשלטון הרשות בעזה, ישראל צריכה לדרוש את התיקונים שהאמריקנים מבינים שיש בהם צורך. אין מקום לרשות אשר שולחת כסף למשפחות מחבלים ומחנכת את אזרחיה לשנאת ישראל. גם אם דרישות אלו לא יתמלאו, חשוב יותר להגיע להסכמות עם האמריקנים על יצירת אזורי חיץ רחבים בשליטת ישראל (לא ריבונות) במיוחד בצפון הרצועה (להרחקת עזה מיישובי העוטף) ובדרומה (לצמצום ההברחות לעזה מסיני). אזורי חיץ אלו, ורצועה מקבילה למכשול הביטחוני שיוקם מחדש שלאורך הגבול, צריכים להפוך לשטחי הריגה למניעת גישה אל יעדים ישראליים. אובדן שטח ידגיש גם את המחיר שישראל גובה עבור תוקפנות פלסטינית.
תאריך נסיגת צה”ל מעזה יכול להפוך לעמדת מיקוח להשגת המבוקש בעזה. ארה”ב לא תרצה לראות את צה”ל נסוג ללא הקמת הסדר פוליטי, יציר כפיה, שיחליף בתהליך מסודר את הצבא הישראלי. ארה”ב זקוקה לשיתוף פעולה ישראלי בניסיון “הדון קישוטי” לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדברי הנשיא ביידן, וליצור יציבות ושפע בעזה. אין טעם להתנגד למאמצים הדיפלומטיים האמריקנים, אף על פי שאנו יודעים שלאחר הנסיגה, צה”ל יצטרך להמשיך “לכסח את הדשא” בעזה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ABACAPRESS
- בניית אתרים